הסיבה המפתיעה לכך שכולנו מקללים

"כמה אנשים ישמחו אם פשוט תמות או תיעלם". המשפט הזה תפס אותי באמצע ארוחת צהריים על קיר הפייסבוק של אחד מחבריי הווירטואליים. התקשיתי לעכל את המילים וגם את הארוחה. טקסטים כתובים או טקסטים הנאמרים בעל פה, שנשלחים לאוויר בלי אזהרה, דוגמת "שיתפסו אותך עשרה סודנים לכבוד יום ההולדת", או הקריאות שלעגו להתאבדות אביו של רגב פנאן, מאמן הכושר של מכבי תל אביב ("אבא של רגב מת!") ושאר איחולים לבביים למוות בייסורים על ידי מחלות קשות - כבר לא מפתיעים אותנו. איכשהו אנחנו משלימים בשקט עם העובדה שהקללות הקיצוניות הפכו לנורמה. מושא הקללות הוא תמיד מישהו שהשתכן "בצד הלא נכון של המתרס" והעז להביע דעה מנוגדת לדעת המקלל. בזה בערך מסתכמת ה"אשמה" שלו, ובאותו רגע דמו הותר לכל דורש.

חלק ניכר מהמנאצים, גברים ונשים, אל תתפלאו, לאו דווקא מסתתרים מאחורי זהות אנונימית, אלא נחשפים בפרופיל הפייסבוק שלהם, בעוד אחרים אוזרים אומץ רק במסגרת טוקבקים אנונימיים. מחקר שערך מדען המחשב, ד"ר ג'סטין צ'נג, מוכיח שלא מדובר בקומץ סוציופתים, אלא גם במתכנתי אלגוריתמים, עורכי דין או מהנדסים, שמגיעים הביתה בשעות הערב ופורקים את זעמם על המקלדת. הסיבה העיקרית להשתלחות חסרת הרסן, על פי המחקר, היא פשוט מצב רוח רע ותסכול, ולא כפי שאולי היינו רוצים להאמין - היעדר אינטליגנציה והיעדר "משהו טוב יותר לעשות עם החיים שלהם".

אדם ממוצע מקלל פעם אחת בכל מאה מילים שהוא מוציא מפיו, כפי שעולה מהספר "ההיסטוריה של הקללות", שכתבה מליסה מור. הטווח נע בין 0 קללות (שיכול להתקיים אולי בקרב קדושים מעונים), לבין 3 קללות לכל 100 מילים. אבל רגע לפני שאנחנו ממהרים להוקיע את הקללות, בואו נראה למה הן משמשות אותנו.

אולי לא ידעתם, אבל שימוש בקללות עוזר לנו להתמודד עם כאב ומגדיל את כושר הסיבולת שלנו, כפי שהוכיח מחקר הקרח של של פרופ' ריצ'רד סטיבנס. קללות מהוות שסתום לשחרור לחצים, שמונע מאיתנו לפעול בצורה בלתי הולמת, אולי בעיקר בשל כך שהן מגיעות מהאזור הפרימיטיבי במוח שלנו, ומאפשרות לנו לבטא רגשות שלא עברו עיבוד מלא. קללות גם נושאות איתן לעיתים אפקט של יצירת קרבה רגשית עם אנשים זרים או רחוקים מאיתנו.

חכמת הקבלה מסבירה את הנטייה לקלל פשוט מתוקף הטבע שלנו, שהוא כולו אגו טהור, או אם תרצו, "רצון לקבל הנאה לעצמי" בכל דרך ובעיקר על חשבון הזולת. כאשר אדם מקלל, הוא רומס את הזולת לתוך ביב מחשבתי ומילולי, וכבר מרגיש "מורם" ממנו, וטוב יותר עם עצמו.

אם הקללות משרתות אותנו, למה להפסיק? ובכן, למרות כל התירוצים מבוססי המחקר, רובנו לא מרגישים נוח עם עצמנו כאשר אנחנו מקללים, לכן אנחנו סולדים משהייה ממושכת בסביבה שמרבה להשפריץ תכנים מכוערים או גסים לאוויר ויוצרת אטמוספרה שלילית.

סביבה חסרת גבולות לא יכולה להתקיים לאורך זמן, מסבירה חכמת הקבלה, משום שזוהי סביבה שאוכלת את עצמה. כאמור, המרכיב הדומיננטי בטבע האדם הוא אגואיזם, ולשם ההנאה שלו, הוא מוכן לנצל את כל מה שסובב אותו. אם לא נגביל את הרצון שלנו "לבלוע הכול", נגיע למצב כאוטי בו כל אחד עושה ככל העולה על רוחו, והערך של אותו חופש ביטוי יתרוקן מתוכן.

הבעיה בשיח האלים היא לאו דווקא השימוש במילים גסות או היעדר התרבות הדיונית, אלא העובדה שבמצב זה נוצר רק בליל תגובות בלתי מבוקרות, שבעיקר מחריפות את חוסר התקשורת, מעמיקות את השסע החברתי ומגבירות את השנאה לכל מי שאינו אני. אם נמשיך כך, לא נדע למצוא את העמק השווה בינינו, אלא רק נהפוך את החברה לחולה והרסנית יותר עבור כולנו.

ובכן, כדי לנקוט צעדים אקטיביים מעבר לצקצוקי לשון פומביים, מן הראוי שארגונים שרואים בעצמם מובילי אג'נדה חינוכית ברמה בינלאומית, דוגמת איגוד האינטרנט העולמי, אונסק"ו והאו"ם, ירימו את הכפפה וימצאו פתרון הולם לצורך בזירת אגרוף מקוונת, שבה אנשים יוכלו לפרוק אגרסיות באופן מבוקר ואפילו יצירתי. הגיע הזמן שאתרים שמכבדים את עצמם ואת קוראיהם, ישקיעו יותר מחשבה ויותר תקציב בהכוונת השיח ובהטמעת פילטרים שיאפשרו רק לתגובות בעלות תוכן ענייני לעלות לאוויר. כך אמור לעשות כל גוף תוכן המבקש להציג את סדר היום הציבורי, וכל עוד הוא אינו עושה זאת, הוא מסתכן באימוץ תכונות של צהובון.

אולם בל נשכח, שבבסיס העניין ניצב ניגוד אינטרסים בין ניקיון השיח לבין השאיפה של ערוצי התקשורת ללבות את הדיון ולהציג כתבות "מטוקבקות היטב" והכול כדי להעלות את הרייטינג. לשם כך אף יושבים מיטב עורכי התוכן, שיוצרים כותרות פרובוקטיביות ומעלים תמונות לעיתים סמי-פורנוגרפיות, שנועדו לעורר תגובה שתצליח לפרוץ את רף האטימות של ההמון.

אפשר "להאשים" את החברה האנושית שצורכת גירויים יותר ויותר קיצוניים, ולכן גם כל צורות הביטוי בינינו נעשות קשות יותר. אבל יכולה להיות סיבה נוספת למצב אליו הגענו. לפני כל תיקון, חייב הרע לבוא לידי גילוי מלא, כך מסבירה הקבלה. עד שלא נגיע למיאוס מוחלט מהמצב הנוכחי לא באמת נרצה לשנות דבר.

לכן, אם נרצה, ניתן לראות בשיח ובתרבות האלימה שאופפת אותנו מכל כיוון ירידה לצורך עלייה. הכיעור של האגו והרוע האנושי הטבעי נחשפים במערומיהם. לא רק אלה ש"תוקפים" את הזולת מתגלים בכיעורם. גם אלה שנהנים לרקוד על הדם או על השוקולד, ולבייש את הזולת ברבים, אינם טובים בהרבה. אבל כאשר הסביבה מסרבת לקבל את התופעה ומשתדלת לקדם ערכים חיוביים יותר, נוכל להסיק מכך שהמיאוס קרב.

על פי חכמת הקבלה אין לנו סיכוי להצליח לשנות את השיח כל עוד אנחנו פועלים איש איש לעצמו, מהסיבה שהשפעת הסביבה עלינו היא חזקה מכל החלטה שניקח באופן אישי וננסה להוציאה לפועל. מה שיכול לעצב מחדש את פני החברה ובתוכה את ההתנהלות האישית של כל אחד מאיתנו, זו יצירת סביבה חזקה שתעניק דוגמאות חיוביות ושיטה מעשית לעבוד מעל האגו, מבלי לדכא או לשפוט אותו.

קבלה לעם היא עמותה ללא כוונות רווח, שמטרתה להנגיש את לימודי חכמת הקבלה ואת תרומתה המעשית לכל אדם ולכל אורח חיים. כדי להתרשם ממפגש מבוא לקורס יסודות הקבלה, תוכלו לשריין מקום כאן.