כשצאצאי הנאצים והנכדים של קורבנות השואה נפגשו

הדרך מהעיר סופיה לעיירה בורובץ רצופה כוונות טובות. תחילת נובמבר בבולגריה, והיערות צבועים בכתום-צהוב של שלכת. אני נוסע בכביש הצר המלא בעיקולים, חושב למה בכלל אני כאן, ואז נזכר שאני לא לבד. כמוני חוצים את המסלול הזה עוד תשע-מאות באי כנס "קבלה לעם" הבינלאומי: יהודים ולא-יהודים, ישראלים ואירופאים, גברים ונשים מגרמניה ומאוסטריה, מפולין ומישראל, מבלגיה ומרומניה, מליטא ומצרפת, שהגיעו לשלושה ימים של שיח משותף.

הנושא הבוער: זינוק מדאיג במקרי האנטישמיות ברחבי אירופה. הקושי: רגשות המשתתפים שנעו בין שנאת יהודים לאדישות ישראלית, בין פחד קיומי לסלידה שורשית לא מוסברת. המשותף לכולנו: העניין בשיטת החיבור שנלמדת בחכמת הקבלה.

"מתאחדים באירופה", נכתב באותיות ענק באולם הכנסים הראשי. אני מתיישב באחד מעשרות מעגלי הדיון הניצבים על הרחבה, מאזין לפסקול השפות הבלתי נתפס שמקיף אותי, ומחכה. לאט לאט מתמלאים הכיסאות בפרצופים זרים ובחיוכים מתרגשים. כל אחד מהמשתתפים נושא בתוכו את שק ההיסטוריה שלו, המלא תלאות וזוועות ושגרה יומיומית, סוחב את העבר שהוא מייצג.

בכנס הזה לא נטאטא שום דעה מתחת לשטיח, אלא נציב את כל המשקעים אל מול ההסבר העמוק והמחדש שמעניקה חכמת הקבלה לשורש האנטישמיות; נתחבר ונתעלה על כל משקעי העבר.

"סבא שלי היה נאצי עד יומו האחרון. התפיסה שלו עדיין נמצאת בתוכי, זורמת בי", מספרת האישה שלימיני, כריסטה באייש, 63, אשת חינוך מברלין. "התחושה הראשונה שצפה בי כשנכנסתי לכאן הייתה בלתי נסבלת, הפנים שמולי דמו לפניהם של היהודים ממחנות הריכוז. הרגשתי אשמה איומה. לחץ אדיר. זה לא פשוט לי. החלו לעלות בי זיכרונות מהילדות ומההורים ולא יכולתי להתעלם מהם, כל הרגשות הקשים פתאום התעוררו מחדש. אבל אני כאן כי חכמת הקבלה גרמה לי להיפתח, ודווקא עכשיו אני מצליחה למתוח קו בין מה שקרה אז לבין עליית האנטישמיות היום".

אמנון בזק, במקור מקיבוץ שדה בוקר, חי שבע-עשרה שנה בברייטון, אנגליה, ממשיך ומספר במעגל: "שני חברים שלי ישבו בפאב בלונדון ודיברו ביניהם בעברית. כשהם ביקשו ממישהו שישב שם אש לסיגריה, הוא שלף את החגורה שלו והצליף בהם עד שהם ברחו. בדיעבד הסתבר שהוא בכלל מוסלמי. מאז יש בי את הפחד הזה מהשנאה הזאת כלפי ישראלים. ב-2002, כשרק הגעתי לברייטון ואמרתי שאני ישראלי, זכיתי לקצת יחס אוהד, היום אנשים בולעים את הרוק וממשיכים בנימוס. בכיפור האחרון נעלנו מבפנים את דלת הכניסה לבית הכנסת והמשטרה פטרלה בחוץ. הכול השתנה באנגליה".

כשאני שואל למה הוא לא חוזר לארץ, הוא עונה שהחיים באירופה נוחים יותר ולא פשוט לוותר עליהם. "קשה לי עם היחס האגואיסטי הכללי, בארץ כל אחד דואג לעצמו ובאנגליה יש לפחות דאגה בסיסית לרווחת האנשים. מצד שני, ללכת עם הילדים לפארק ולראות על החומה שמולך גרפיטי של צלב קרס ענק - תסכים איתי שזה לא נעים. המצחיק הוא, שאת מי שחי בארץ זה לא מעניין, כולם חושבים שאני מגזים. ככה זה, כל עוד האנטישמיות לא דופקת לך בדלת, אין אנטישמיות".

"לסבא וסבתא שלי שרפו את מפעל הטקסטיל בליל הבדולח", אמנון ממשיך. "אני לא אגיד לך שאני לא מרגיש מאוים". "אז מה הביא אותך לכנס?", אני מסתקרן. "תסתכל סביבך. איפה תראה באירופה יהודים ולא-יהודים, שחורים, לבנים, ישראלים ואירופאים יושבים יחד ומדברים על זה? בלי לשפוט. עם הבנה שיש כאן איזה עניין עמוק שצריך לפתור יחד. לימוד הקבלה יוצר מכנה משותף, ויותר מזה, הוא מדבר על הנקודה הפנימית, השורשית, שאם נעבוד איתה, היחסים בינינו ישתנו".

המצולמים מימין לשמאל: אירנה וולצ'יק, דומאס מיליוס, מגדלנה שולוי, טלי גרץ, הרב מיכאל לייטמן, יפעת משולם, לוקאש גרומדצקי, בריגיטה נואה, אביה בלוך, דאנאס טמסאוסקס, כריסטה באייש, אמנון בזק.

בריגיטה נואה, 58, אחות סיעודית ממרכז ברלין, שסבה וסבתה התנגדו למשטר הנאצי והחביאו יהודים בזמן השואה, מוסיפה את ההתרשמות שלה: "במשך שנים רציתי להבין את השואה, רציתי להיכנס למוחו של היטלר. קראתי את הכתבים שלו ושל גבלס ולא הצלחתי לפצח את העניין. רק התשובות השכליות שקראתי בספרי הקבלה - תשובות קשות אבל הגיוניות - ענו לשאלות שניקרו בי והתחברו עם הרגשות הכמוסים שלי. אחרי שנים הבנתי שלעם היהודי יש תפקיד ייעודי, והיהודים בעצמם אינם מודעים אליו עד היום: למסור את רוח האחדות לאנושות. הידיעה הזאת הכניסה בי סדר למערכת. הבנתי עד כמה הייתי חסרת אונים כל השנים, ועכשיו אני יודעת להתמודד עם מי שאני ועם מה שהוא לא אני. זה מאוד מקל".

הסדנה שלנו הסתיימה, והאורחים נהרו לארוחת הצהריים. לא ידעתי אם המחנק נבע מהצפיפות במלון, או כי הסיפורים הכבידו עליי. חלק מהאורחים יצאו לשאוף אוויר בולגרי צח, ואני אחריהם, חושב איך פיסת ההיסטוריה החשוכה הזאת ערערה יסודות בפנימיות האדם, ואם בכנס הזה נמצא את הפנס שידליק את האור.

"גדלתי בבית שונא יהודים", מספרת לי מגדלנה שולוי, 38, אשת מכירות מפולין. "זאת הייתה האווירה בכל המדינה וגם אצלנו בבית. את השנאה שנטפה כלפיכם ספגתי מאימא שלי. בשנאה הזו לא היה שום היגיון. היו רק רגשות. בכל ספרי ההיסטוריה שקראתי לא מצאתי תשובה חד-משמעית מה עשו לנו היהודים. ככה זה בעם הפולני, יש שנאת חינם ליהודים וכולם מסכימים איתה.

בעיר שגרנו בה יש גטו. מעולם לא ביקרתי בו. אני לא חזקה מספיק בשביל זה. ראיתי המון סרטונים בשחור-לבן והתחלחלתי מהרעיון המזוויע. זה פשע. אין לי מילים אחרות לתאר זאת. לפני המלחמה חיו יחד יהודים ופולנים בחצר אחת, ממש כמו כאן בכנס, ופתאום שבר ושנאה".

אני מצטמרר לרגע. מוזר לנהל שיחה עם אנשים ששונאים אותך שנאה תהומית ולא יודעים למה. מחוץ למלון קור אימים. כולם עטופים במעילים עבים. המעשנים מתנועעים כדי להתחמם, ומגדלנה מפשירה את הכפור במילים חמות. "אני מקנאה ביהודים. אתם אפילו לא רואים את זה, אבל אתם מחוברים ביניכם. אפילו שאני לא מבינה את השפה שלכם, אני רואה אתכם מחוברים. יש ביניכם כוח גדול". אני תוהה בקול רם מה היא תספר לאימהּ כשתחזור. מגדלנה מביטה בי בגיחוך. "אין לי שמץ של מושג איך אדבר עם אימא על הכנס הזה. אני לא חושבת שהיא תבין את פשר הישיבה המשותפת של פולנים עם יהודים. אבל אני בכל זאת אנסה להעביר לה את הרוח. מי יודע...".

אני פוגש בלוקאש גרומדצקי, רתך בן 32, גם הוא מפולין. לשנינו קר ואנחנו צועדים בשביל המוליך אל קצה ההר. "אני זוכר שפעם טיילנו כל הכיתה בעיר הגדולה", הוא מספר לי, "הבטנו בבניינים הגבוהים, ואז המורה הצביע לעברם והזהיר בטון עוין: 'כאן גרים יהודים'. מאותו רגע קלטתי שיהודים הם דבר רע. אכזר. מפלצתי. לא הבנתי מהיכן נובעת השנאה כלפי היהודים, היא הייתה מופשטת, אבל עם השנים למדתי להיות שותף לה".

"ואיך הישיבה המשותפת עם יהודים במעגל אחד?", אני שואל. "פה בכנס זה אחרת. אין הבדלים של ממש, מתרכזים כאן ביחסים בין בני אדם", משיב לוקאש. "באנו ללמוד מי אנחנו, מה הטבע של כל אחד מאיתנו, מה ההבדלים בינינו, מה מפריע לנו להבין ולהתקרב. איך שלא נסובב את זה, ליהודים יש תשובות לשאלות המהותיות האלו. וכשאין תשובות, כשאין סיפוק, צומחת שנאה - תביעה מהיהודים. ככה נראה לי".

"אז מה כל כך מפתיע בחכמת הקבלה?", אני שואל את הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שמלמד את חכמת הקבלה כארבעים שנה ומוביל את הכנס הבינלאומי מטעם "קבלה לעם". "מה הסוד של הקבלה? ואיך היא קשורה לאנטישמיות?".

"חכמת הקבלה מלמדת שהאנטישמיות היא חוק טבע נצחי, שהולך ומתפתח ומחייב איזון", הוא משיב, "איך לאזן את תופעת האנטישמיות? בעזרת החיבור בין בני האדם".

"זה דורש הסבר", אני מנצל את מרווח השתיקה, והרב לייטמן ממשיך: "בכל אדם יש רצון טבעי לקבל הנאה ותענוג. זה האגו שלו. זו האישיות שלו והלב שלו. בתוך האדם יש גם ניצוץ, גֶן רוחני, שמושך אותו להתפתחות מעל האגו, ובמקום לקבל הנאה לעצמו בלבד - להגיע לאהבת הזולת.

ביהודים, עוד מימי קדם, יש ניצוץ רוחני גדול שמושך אותם לעבר מטרת הבריאה, ניצוץ שמשפיע על אופן החשיבה שלהם, על היחס שלהם לבני האדם, לטבע ולעולם. היהודים היום לא מודעים לכך, אבל בני אומות העולם מרגישים היטב בתת-מודע, שביהודים יש תכונה מיוחדת שהם מסתירים.

התסכול של אומות העולם נובע מהעובדה שהיהודים לא חולקים עימם את הסוד הזה, את פוטנציאל ההתפתחות הייחודי הזה. והשנאה ליהודים בוקעת למעשה מתוך הרגשת התסכול הזאת. אותם אנטישמים מרגישים שהיהודים קשורים למטרת חיים נעלה ומונעים מהם את הגישה אליה, ולכן בכל דור ודור הם עומדים עלינו לכלותינו. האנטישמיות היא שנאת הגן הרוחני הלא-ממומש שטמון ביהודים.

בעבר היהודים היו אימפריה רוחנית, הם חיו בידידות ובאהבת אחים, מה שמכונה בקבלה בשם 'בית המקדש'. שנאת החינם שפרצה בין היהודים כתוצאה מהאגו המתגבר, מהרצון ליהנות על חשבון האחרים, הובילה לחורבן היחסים ביניהם, חורבן הבית.

היינו בדרגה רוחנית גבוהה ונפלנו ממנה לדרגה גשמית, אבל אותו 'רשימו', הרושם מהדרגה הרוחנית, נשאר בנו. הרושם הרוחני הזה למעשה מיועד לשרת את אומות העולם, להיות עבורן דוגמה ליחסים הרמוניים ולספק להן כוח וחכמה לנהל את חייהן באושר ובשלמות. אך מאחר שאנחנו לא ממלאים את ייעודנו, מתגלה באומות העולם שנאה כלפינו. זו הסיבה האמיתית לאנטישמיות. לא הקנאה בכישרון היהודי שלנו".

"ולהתכנס בעיירת סקי נידחת יאזן את האנטישמיות באירופה, בעולם?", אני מתעקש. "העולם כולו נמצא בשדה של כוחות", עונה הרב בחיוך, "שדה שבו כולנו קשורים זה בזה. כולם. האנטישמיות מבטאת התנגדות בין שני כוחות טבע אדירים, שורשיים, שקיימים עוד מתחילת הבריאה: תכונת ההשפעה, תקרא לה נתינה, וכנגדה תכונת הקבלה. חכמת הקבלה מלמדת איך אנחנו יכולים להשוות בין כוח הקבלה לכוח ההשפעה, לאזן בין השניים ולהפוך את השלילי לחיובי; להשתמש באנטישמיות כמנוף לתיקון העולם. להמתיק את המר".

"אז איך עושים את זה?", אני שואל. "כשהיהודים מחוברים ביניהם כמו שנאמר 'כאיש אחד בלב אחד' הם מעוררים את הכוח החיובי שטמון בטבע" משיב הרב, "הם מפיצים טוב ורוגע באנושות כולה. הם מאזנים את אותו כוח שלילי שבא לידי ביטוי באנטישמיות. הכנס הזה רק חשף את השכבה הראשונה, הציף את הבעיה על פני השטח. הבליט אותה יותר כך שהיא מובנת יותר, קרובה יותר, בהירה יותר. מכאן גם מובנת תרומתה של חכמת הקבלה והפצתה לעולם. בכוחה למנוע הישנותם של אירועים אנטישמים קיצוניים, ולהביא לחיבור ואהבה בין היהודים ובקרב אומות העולם".

בבוקר למחרת העמק מלא ערפל סמיך. מהחלון הרחב בקומה השמינית אפשר לראות את הרכבל למדרון הגולשים קפוא במקומו. זו לא עונת הגלישה בבורובץ. קר לי רק מלהביט החוצה, ואני יורד לחדר האוכל לשתות תה חם. השיחה עם הרב לייטמן ממשיכה להדהד לי בראש ובלב. אני מתחיל להבין שאין כאן את מי להאשים, וגם שאין פה מקריות, אלא חוקיות שאני רוצה, או אולי חייב לגלות. אני מתיישב בשולחן לצד שני גברים ליטאים בגיל הארבעים. הם דומים זה לזה. לשניהם מסגרת משקפיים שחורה, לחיים סמוקות ומבט צונן. הפוך מהטון שבו שניהם דיברו. אני שואל אותם מה הם יודעים על העם היהודי, מסגיר את שורשיי.

הסתבר לי שגם דאנאס טמסאוסקס, צורף בן 42, המתגורר בקרבת העיר וילנה, וגם דומאס מסיליוס, 34, בעל חברת נדל"ן, נחשפו לכתבי הקבלה לפני כעשור, "אבל הייתי חשדן כלפי היהודים" מספר דאנאס. "אני זוכר שקראתי בספר קבלה עם חבר, והיינו משוכנעים שהנה, שוב היהודים מנסים לרמות אותנו. שהם ממציאים תחבולות כדי לנצל אותנו. חמש שנים למדתי לבד, ורק בחמש השנים האחרונות עברתי ללמוד במרכז 'קבלה לעם' בווילנה. חמש שנים לקח לי להבין שהיהודים לא באים לרמות אותי, אלא לספר לי את האמת. החכמה כל כך עמוקה ואוניברסלית עד שלפעמים אני חושב שאולי אני בכלל יהודי.

היחס שלי ליהודים השתנה, אבל עדיין רובץ בתוכי אותו אנטישמי. ככה זה, גדלתי בחברה שבה אנשים מטבעם שונאים יהודים. היינו שרים 'קח מקל - הכה יהודי!'. זו הייתה שנאה שנבעה מחשדנות, כך התחנכתי ולא פשוט עבורי להתנקות מהדמות הזאת. אני גם לא בטוח שצריך". "מתי האנטישמי שבך רגוע ומתי הוא חסר מנוחה?", אני שואל את דאנאס. "כשאני שוכח מעצמי ומהיחס השלילי שקיים בי ומתרכז בזולת", הוא עונה. "אז האנטישמי חוזר לישון".

דומאס מרים את הספל הריק ומבקש לומר לי דבר מה לפני שהוא קם: "כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטה קראתי תגובות נאצה למאמר שטען שליהודים אין מקום במדינת ישראל. אז הבנתי שלעם הליטאי יש בעיה עם העם היהודי. שלא מדברים בקול על בעיית היהודים. סוג של צביעות. מסתתרים בגבורה מאחורי המקלדת".

"אני מודה", הוא מביט לי בעיניים כלות, "גם בי יש שנאה כלפי היהודים. אבל זו לא באמת שנאה, אלא קנאה. אני חושב הרבה על מה זה אומר להיות יהודי, והתשובה שקיבלתי מהקבלה היא שהמשמעות האמיתית של 'יהודי' היא נקודה ייחודית שקיימת בלב כל אדם, נקודה שיכולה לקרב את האנושות כולה לחיות כמו משפחה אחת".

במהלך היום אני משוחח עם שתי נשים שגרות על ציר גרמניה-ישראל, וחיות את הקרע האנטישמי-יהודי על בשרן.

"בכיתה ב' עלינו מגרמניה לישראל, ומאז חיים בי שני צדדים", מספרת אביה בלוך, 55, מטפלת ברפואה סינית, "צד אחד זה המשפחה היהודית המורחבת של אבא, שנספתה רובה בשואה, וצד שני זה המשפחה הגרמנית של אימא, שבה חלקם היו מתנגדי היטלר וחלקם היו חיילים בצבא הנאצי. בבית כל הזמן היו יחסי אהבה-שנאה. כשסבא וסבתא באו לבקר מגרמניה, לא הזמנו את הסבתא היהודייה. ככה גדלתי, בסכסוך ביני לבין עצמי וכל הזמן ניסיתי לקבוע לאיזה צד אני שייכת. הזדהיתי עם הצד הגרמני בגלל הרקע הברלינאי שלי, אבל כשהילדים בבית הספר קראו לי נאצית נקשרתי לצד של הקורבן היהודי.

כשהתבגרתי, חיפשתי מה עומד מאחורי הכוחות המנוגדים שבי. כשחיים בפיצול כזה, הצורך לגשר על הפערים בתוכך רק מתגבר. חכמת הקבלה הפתיעה אותי שבכלל נגעה בקרע הזה, שתפרה בעדינות את היהודייה והגרמנייה שבי. משיעור לשיעור ראיתי ביתר בירור את ההתנגדות בצד הישראלי, ואת הקושי והרגשת הבושה של הצד הגרמני. בו-זמנית אני מזדהה עם שנאת הגרמנים ועם תחושת הקורבן היהודי. ממש שנאה עצמית. הכנס חשף את המקומות החבויים האלה. וכשחושפים טפח, אפשר להתעלות מעליו".

"שמעתי מישראלים שעברו לגרמניה שהחיים שם קלים יותר" אני משתף את יפעת משולם, 45, וטרינרית מהמבורג. "מי שחי בארץ לא רוצה לראות את האמת", היא קוטעת אותי ומכריזה בהחלטיות, "ברגע שמשהו מתפקשש, ולא משנה כמה אנחנו מוכשרים ומוצלחים - יאשימו אותנו. לאירופאים יש ציפייה מטורפת מהישראלים. איך זה שיום-יום ישראל מוזכרת שם בכותרות? מה, אין על מה לדבר באירופה? אין משברים? אין פליטים? אין צרות?".

בכנס "קבלה לעם" בבורובץ אף אחד אינו מטשטש או מטייח את ההבדלים שקיימים ברקמה האנושית המגוונת. אף אחד אינו צובע הכול בוורוד ואומר שהכול טוב, כי הכול לא טוב. אבל יחד ומעל ההבדלים כולם מחפשים את נקודת החיבור המשותפת, ורוצים להבין את המטרה שמסתתרת מאחורי הסיפור העצוב שחיבר אותם יחד, רוצים למצוא את הגורם המאחד. לשבת עם אנשים שאינך מכיר, ולהיפתח. להתמלא בתקווה.

טלי גרץ, צעירה ג'ינג'ית מתל-אביב, דור שלישי לניצולי שואה, מסכמת לי את החוויה. "ישבתי במעגל עם מישהי מגרמניה שסבא שלה היה קצין אס-אס, ועם מישהי אחרת, מכחישת שואה, שרק בשנים האחרונות נחשפה לממדים האדירים של העוולות שעברנו. התחלתי להבין שגם עבורם השואה היא מקרה בלתי נתפס. הם לא מדברים עליו, חלקם מכחישים אותו. בעצם התופעה מעולם לא טופלה, היא רק הושקטה.

בישראל אנחנו עסוקים בעצמנו, בבחירות שלנו, באיכות החיים שלנו ובטוחים שאין אנטישמיות כי 'איך יכול להיות שזוועה בסדר גודל כזה יכולה לחזור?'. אנחנו מסרבים לראות את גל האנטישמיות האדיר שמתקרב אלינו. אותי זה מפחיד, כי האנטישמיות כל כך ממשית באירופה".

"רק כששמעתי את הרב לייטמן בשיעורי הקבלה שלו, הבנתי שהייתי עיוורת לאנטישמיות שקיימת בי", דומעת מולי אירנה וולצ'יק, 54, מהעיר דורטמונד בגרמניה. "לא הייתי מודעת לשנאה העצומה הזאת שיש בי כלפי היהודים, רגש בלתי מוסבר שקשה לי לעכל אותו. אני יושבת במעגל אחד עם יהודים, אבל מרגישה אנטישמית. מנסה לאהוב אותם, אבל מרגישה דחייה עצומה. רק כשקיבלתי הסבר נכון להרגשה הזאת, רק כשהרגשתי שכוח החיבור במעגל מרפא, הרשיתי לעצמי להתחיל להציף בהדרגה את הרגשות האלו. כשהריפוי מתקרב אתה מעז להתעמק במחלה".

טלי עוד ישבה לידינו על הספות הנוחות שבלובי המלון, שם שוחחנו. לאירנה הדמעות המשיכו לזלוג וטלי ניגשה אליה וחיבקה אותה חזק. עוד נשים שהיו שם התקרבו והצטרפו אליהן, למעגל. כולן עמדו חבוקות רגעים ארוכים. חיבוק שעלה על כל שפה, כל דעה, כל שנאה.

לחצו כאן לפתרון לאנטישמיות